פטור "מתה מחמת מלאכה"

שאלה: ראובן שאל מחברו מכונית ע"מ לנסוע מבני ברק לירושלים דרך כביש מספר 1 , וקודם השאלה אמר שיתחייב אף אם המכונית תתקלקל מחמת המלאכה.

לבסוף החליט לנסוע לי-ם דרך כביש מס. 443 ובאמצע העלייה לי-ם התחמם המנוע והתקלקל. ראובן עצר את המכונית בצד הדרך ומיהר להתקשר לגרר. תוך כדי כך התנגשה משאית במכונית ומעכה אותה לגמרי, ונהג המשאית ברח מהמקום. האם ראובן חייב לשלם?

תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר תחילה מספר פרטים בסוגיית פטור "מתה מחמת מלאכה":

א. פטור מתה מחמת מלאכה בשואל:

במשנה בב"מ בדף צג. נאמר: "ארבע שומרים הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה."

וא"כ מבואר במשנה ששואל חייב לשלם את דמי החפץ המושאל אף אם נגרם לחפץ נזק מחמת אונס.

אולם בדף צו: חידשה הגמ' מקרה שבו השואל פטור: "איבעיא להו: כחש בשר מחמת מלאכה מאי? אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה: מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב? נימא: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה. אלא אמר רבא:

לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה - נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה."

ומבואר מדברי הגמ' שאם החפץ המושאל התקלקל מחמת השימוש שלשמו הושאל פטור השואל מפני שהכלי לא הושאל כדי שלא יעבדו בו אלא כדי שיעשו בו את המלאכה שראוי לעשות.

ונחלקו הראשונים בגדר פטור זה:

הטור בסי' שמ כתב בשם הרמה שהשואל בהמה מחברו ללכת בדרך מסוימת ובאו עליה באותו דרך ליסטים או חיות רעות נחשב שמתה הבהמה מחמת מלאכה והשואל פטור מלשלם!

וכדבריו נכתב בתרומת הדשן (סי' שכח) שאם אנשים שאלו כלי מלחמה כדי להלחם עם האויבים ונפלו הכלי מלחמה ביד האויבים פטורים השואלים מפני שנחשב למתה מחמת מלאכה.

ומדבריהם עולה שבכל אונס שארע מחמת המלאכה שלשמה הושאל הכלי קיים הפטור של מתה מחמת המלאכה.

אולם ברמב"ן מבואר שלא כדבריהם, שהרמב"ן היקשה מדוע כשמתה מחמת מלאכה השואל פטור וכשהבהמה מתה כדרכה חייב? ותרץ: שאמנם שואל ודאי חייב באונסים אבל לא בפשיעה שארעה מחמת המשאיל, וכשמתה מחמת המלאכה הרי שהמשאיל פשע בה, שהשאיל את הבהמה למלאכה שהיא אינה יכולה לסבול אותה.

ומבואר בדבריו שהפטור של "מתה מחמת המלאכה" הוא רק כשהבהמה מתה מחמת המלאכה מפני שלא יכלה לעמוד בה והווי כפשיעת המשאיל שהשאיל חפץ לצורך מלאכה שאינו יכול לבצע ונחשב שהוא בעצמו גרם לקלקול החפץ, אבל כשכלי המלחמה היו טובים וההפסד נגרם מחמת הלוחמים, או כשהבהמה הלכה היטב ובאו ליסטים ולקחוה ודאי חייב השואל לשלם ככל שאר האונסים. 

השו"ע בסי' שמ בסעיף ג העתיק את דברי הרמה, ואילו הרמ"א (שם) והש"ך (שם ס"ק ה וס"ק ו) פסקו כדעת הרמב"ן.

(הנתיבות (שם ס"ק ו) כתב על דברי הש"ך:  "ונראה לפענ"ד דאם באו על עסקי נפשות דפטור, דלא גרע משאל ספר דמצוה קעביד. ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור, דלא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כלים בין של הרודף בין של כל אדם דפטור כמבואר בסנהדרין דף ע"ד. כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים, ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור, דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע, ותרומת הדשן מיירי שבאו על עסקי ממון, ע"ש. וכן נ"ל ג"כ בלקח כלים של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו, דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליה שבת." הנתיבות חזר על דבריו בסימן עב (ס"ק יז), עי"ש.

ומבואר בדבריו שאדם שהזיק ממון חברו להצלה חייב לשלם רק כשהזיק לצורך הצלתו כפי שנרדף ששבר את הכלים כדי להציל את עצמו מהרודף חייב, אבל אם מזיק ממון חברו לצורך הצלת אחרים פטור מכוח תקנת חז"ל שאל"כ אנשים ימנעו מהצלת חבריהם, וכפי שמצאנו שהרודף את הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בדרך פטור.

המשובב בסי' עב הקשה מדברי הגמ' בב"ק דף ס: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער (וגו') - מאי קא מיבעיא ליה?...רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, (ומלך) פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו." על דברי הנתיבות וכתב שכדי ליישב את הסתירה בין הסוגיה בסנהדרין לסוגיה בב"ק יש לחלק שהגמ' בסנהדרין פטרה את הרודף רק כשמחמת השתדלותו הזיק ממון חברו בלי כוונה, אבל אין היתר להשתמש בממון חברו ולהפסידו אם אינו יכול לשלם, ולכן גם מי שרצה להציל חברו מרודפו ולקח כלים של חברו והשתמש בהם כדי למנוע מהרודף לבצע את זממו והכלים ניזוקו חייב המציל לשלם עליהם!

וא"כ דברי הנתיבות לכאורה צ"ע. 

הראב"ד בשטמ"ק (שם) היקשה מדוע אדם חייב לשלם ממון שניזוק להצלתו? הרי בעל הממון בעצמו היה מצווה להפסיד ממון זה כדי להציל את חברו!

ותרץ שמדובר שבעל הממון לא היה באותו מקום שהייתה בו הסכנה ומכיוון שלא ידע על הסכנה לא חל עליו החיוב להציל את חברו, אולם באופן שבעל הממון יודע על הסכנה הרי שהוא בעצמו מצווה להפסיד את ממונו כדי להציל את חברו, ולכן אין המציל את עצמו בממון חברו צריך לשלם על הנזק שנגרם

ועיין באריכות בעניין זה בסוגיית הצלת עצמו בממון חברו.)

וא"כ קלקול המנוע מחמת הנסיעה ודאי נחשב למתה מחמת מלאכה, אולם לגבי דריסת המכונית ע"י המשאית יש מח' אם נחשב למתה מחמת מלאכה: לדעת ההרמה ותרה"ד והשו"ע נחשב למתה מח"מ, ואילו לדעת הרמב"ן והרמ"א והש"ך לא נחשב לממ"מ.

ב. האם דיבור מחייב במתה מחמת מלאכה:

הקצות בסי' רמ (ס"ק א) דן אם שואל יכול להתחייב בדיבור קודם השאלה שאם הבהמה תמות מחמת המלאכה יהיה חייב לשלם, כפי שנאמר בב"מ בדף צד. "מתנה שומר שכר להיות כשואל", או שצריך קניין כדי ליצור חיוב חדש שהתורה לא חייבה בו (שהרי התורה לא חייבה בשום אופן כשהבהמה מתה מחמת מלאכה, בשונה משו"ש שמתנה להתחייב כשואל שהתורה חידשה בו חיובי שואל).

הקצות תולה דין זה בתרוצי התוס' בב"מ בדף נח. (ד"ה אמר) ובתרוץ הש"ך בסי' סו (ס"ק קכט) לחלק בין דברי הגמ' שמתנה שו"ש להיות כשואל לבין דברי הגמ' שבשטרות וקרקעות וכד' צריך קניין כדי להתחייב השמירה ולא מועיל דיבור.

הנתיבות (שם ס"ק ב) כתב שודאי שואל יכול להתנות שיתחייב אף במתה מחמת מלאכה בדברים בלבד, שהרי אם לא היה שואל היה חייב מדין מזיק, וא"כ משמעות התנאי הוא שבאופן שהבהמה תמות מחמת מלאכה אין השואל מוגדר כשואל אלא כשאר אדם וממילא חייב מדין מזיק.

וא"כ לדברי הנתיבות ודאי מועיל תנאי בדיבור שהשואל יתחייב אף כשהבהמה תמות מחמת מלאכה, ואילו לקצות הדין תלוי במחלוקת.

ג. שינוי למלאכה אחרת ממה שסוכם:

בב"מ בדף צו: נאמר שאם השואל שינה מהמלאכה שלשמה שאל את החפץ חייב אף כשהחפץ נשבר מחמת המלאכה: "ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, איתבר. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר."

השו"ע בסי' שמ בסעיף א פסק (כדיוק המ"מ בדעת הרמב"ם בריש הלכות שאלה ופיקדון) שאפילו אם שינה למלאכה אחרת קלה מהמלאכה הראשונה חייב: "השואל מחברו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב... אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, לא מבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה, פטור; והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה; שאם שינה ועשה בה מלאכה אחרת חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה, אפילו היא קלה ממנה, תלינן דמחמת אותה מלאכה ששינה מתה."

ולכאורה קשה כיצד ניתן לחייב את השואל ששינה למלאכה קלה והבהמה תמה מחמתה? הרי השינוי היה לטובת הבהמה!

ועוד שבהלכות שוכר בסי' שח מבואר ששוכר יכול לשנות למלאכה קלה ממה שסוכם!

ונאמרו ג' מהלכים באחרונים בביאור דברי השו"ע:

הסמ"ע (ס"ק ד) כתב שהשואל חייב רק כשאפשר לתלות שהבהמה מתה מחמת השינוי למלאכה האחרת, אבל אם א"א לתלות את המיתה מחמת השינוי השואל פטור מפני שעדיין קיים הפטור של מתה מחמת המלאכה.

הט"ז כתב שאע"פ שלשואל יש רשות לשנות למלאכה קלה ממה שסוכם הרי שכאשר השואל השתמש בבהמה למלאכה אחרת ממה שסוכם שוב אין פטור של מתה מחמת המלאכה מפני שמצאה הקפידא מקום לנוח ולומר שהפטור הוא רק אם הבהמה מתה מחמת המלאכה שעליה סוכם!

הנתיבות (סי' שמא ס"ק יג) כתב שאע"פ שלשוכר מותר לשנות למלאכה קלה ממה שסוכם, לשואל אין היתר להשתמש בחפץ השאול אלא למלאכה שסיכמו עליה ואם שינה אפילו למלאכה קלה יותר הווי גזלן ולכן שוב אין לו פטור של מתה מחמת מלאכה, ונראה שאף אם יחזור לעסוק במלאכה הראשונה והחפץ יופסד מחמתה לא יהיה פטור של ממ"מ מפני שנהפך דינו של השואל לגזלן.

ולפי האמור כששינה השואל ונסע בכביש אחר ממה שסיכם (באופן שלא שינה למלאכה כבדה יותר) לדעת הסמ"ע עדיין יהיה פטור של ממ"מ, לדעת הט"ז והנתיבות שוב לא יהיה פטור של מתה מחמת מלאכה.

ד. האם לאחר קלקול החפץ השאלה ממשיכה:

הרמ"א בסי' שמד בסעיף ב כתב שלאחר שהחפץ המושאל נשבר אם "נגנבו השברים או נאבדו השואל חייב, אלא אם כן אמר לשואל טול את שלך".

הסמ"ע (ס"ק ז) למד בדעת הנמו"י שלאחר שהכלי נשבר עדיין השאלה ממשיכה עד סוף זמן השאלה או עד שיודיע למשאיל שיטול את שבריו, ולכן קודם שהודיע למשאיל שהכלי נשבר חייב אף באונסים, ולאחר שהודיע למשאיל דינו כשומר שכר, ולשיטתו הגיה ברמ"א "נגנבו השברים או נאבדו השואל חייב ואף אם נאנסו חייב, אלא אם כן אמר לשואל טול את שלך".

הקצות (ס"ק ב) והנתיבות (ס"ק ב) חלקו וכתבו שודאי מיד כשהחפץ השאול נשבר ואינו ראוי לשימוש כלתה השאלה ושוב אין השואל חייב באונסים אלא דינו ככל שואל שכלתה שאילתו שהווי שומר שכר, ולאחר שהשואל מודיע למשאיל שייטול את שבריו דינו כשומר חינם, וכמשמעות דברי הרמ"א (ללא הגהת הסמ"ע).

וא"כ לאחר שהמנוע התקלקל והמכונית אינה ראויה לנסיעה: לדעת הקצות והנתיבות כלתה השאלה ואין השואל חייב לשלם על הנזק שגרמה המשאית לאחר מכן למכונית, שהרי דינו כשו"ש שפטור מאונסים, ואילו לדעת הסמ"ע אף לאחר הקלקול ממשיכה השאלה עד שיודיע למשאיל, ולכן השואל חייב על הנזק שגרמה המשאית.  

ה. העולה מהאמור: כשהמנוע התקלקל מחמת הנסיעה ודאי נחשב למתה מחמת מלאכה, אולם לגבי דריסת המכונית ע"י המשאית יש מח' אם נחשב למתה מחמת מלאכה: לדעת ההרמה ותרה"ד והשו"ע נחשב למתה מח"מ, ואילו לדעת הרמב"ן והרמ"א והש"ך לא נחשב לממ"מ.

כשהתנה לפני השאלה שיתחייב גם בממ"מ: לדברי הנתיבות ודאי מועיל תנאי בדיבור שהשואל יתחייב אף כשהבהמה תמות מחמת מלאכה, ואילו לקצות הדין תלוי במחלוקת.